סעיף 3 לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א - 1981

 

סעיף 3 לחוק הבנקאות קובע כדלקמן:

"לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים:

    (1)   המהות והטיב של השירות;

    (2)   מועד מתן השירות;

    (3)   התשואה והתועלת שניתן להפיק מהשירות;

    (4)   זהות נותן השירות;

    (5)   החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו למתן השירות;

    (6)   המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר בעד השירות;

    (7)   חוות דעת מקצועית שניתנה לגבי טיב השירות או מהותו;

    (8)   תנאי אחריות לשירות;

    (9)   תקופת מתן השירות ודרכי חידושו."

לקוח הטוען הטעיה ע"י הבנק צריך להוכיח תת הקשר הסיבתי בין ההצהרה הכוזבת של הבנק והטעייתו ואז יזכה בתביעתו נגד הבנק בעוולת מצג רשלני. חובת הזהירות משתרעת גם לתוכנו של החוזה ואף בהצגת הדברים כדי שהבנק לא יעשה דבר העלול להטעות את הלקוח [א' זר "הבנקים – חובתם המקצועית" (תשס"א – מהדורה שניה) בעמ' 34].

 

בת.א. (ת"א) 2198/99 ברוך נגד בנק הפועלים בע"מ דינים מחוזי כרך לב (7) 264 ביהמ"ש קבע כי סעיף 3 לחוק הבנקאות האוסר הטעיה של אדם ע"י תאגיד בנקאי אינו קובע דרישה לקיומו של יסוד נפשי מצד הבנק (כוונה או זדון להטעות) אלא נוקט לשון "דבר העלול להטעות".

 

בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד פרו' צבי ציגלר פ"ד מט (1) 369 ביהמ"ש העליון קבע כי בסעיף 3 יש רשימה של "עניינים מהותיים" שלגביהם נאסר על הבנק להטעות את הלקוח ושהרשימה אינה רשימה סגורה.

 

 

בע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד ליפרט פ"ד מז (3) 309 בית המשפט העליון קובע כי הפרת חובת תום הלב יכולה להיות כתוצאה מהפרת חובת הגילוי:

"רוחבה של חובה זו ואיפיוניה הספציפיים אינם עניין הנתון לקביעה מראש, ובכל מקרה ומקרה על בית המשפט לקבוע אם פעולותיו של התאגיד הבנקאי – או מחדליו – היו עלולים, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, להטעות את הלקוח ב"עניינים מהותיים". בקביעה זו, על בית המשפט לשאוב הנחיה מן המדיניות העומדת בבסיס חוק הבנקאות (שירות ללקוח) היינו, השאיפה להחדיר ולהטמיע נורמות בסיסיות של הגינות ביחסי הבנק עם לקוחותיו, והשאיפה להגן על לקוחות אלה, במידה שהגנה כזו נחוצה. מצד שני, יש להביא בחשבון בעיצוב החובה, גם את הקשיים המעשיים, העלולים להתלוות לחובה רחבה מדי, בה לא יוכלו התאגידים הבנקאיים לעמוד; יש להתחשב גם באינטרס הציבורי ביציבות ובוודאות במערכות הבנקאית, הממלאת תפקיד מרכזי בפעילות הכלכלית במשק, וליישם את הוראת סעיף 3 באופן שאינטרס זה לא ייפגע שלא לצורך."

 

 

המסקנה מהסעיף היא כי המחוקק לא מבדיל בין מצב שבו ההטעיה נעשתה בשלב המשא ומתן לבין מצב שבו ההטעיה נעשתה לאחר ההתקשרות החוזית. ואם היתה התקשרות חוזית, לצורך תחולת החוק אין להבדיל בין מקרה שבו ההתקשרות היא עקב טעות, שמקורה בהטעיה בנקאית, לבין מקרה שבו ההתקשרות אינה תוצאה של הטעיה בנקאית. זאת ועוד, החוק אף אינו דורש כיסוד להטעיה שהבנק יגרום לטעות כלשהי מצד הלקוח ועל פי לשונו של סעיף 3, מסתפק בכך כי הבנק יעשה "דבר העלול להטעות לקוח" [ר' בן אוליאל  "דיני בנקאות חלק כללי (תשנ"ו)"]. 

 

 

בנוסף לכך, אין להבדיל בין מצב שבו ההטעיה נעשתה במכוון או ברשלנות לבין מצב של הטעיה בתום לב. טעות הלקוח רלבנטית רק כשהיא יסודית. רשימת הנושאים המהותיים אינה סגורה.